המחלוקת המונחת בפני הינה מחלוקת מקדמית כפולת-פנים, שעניינה אורח בירור הסכסוך בין הנאמן של חברת מילומור בע"מ לבין חברת קווינקו בע"מ, וזאת במסגרת סכסוך על סכום גבוה המגיע (כולל פירותיו האפשריים) לכ-50 מיליון ש"ח. המחלוקת בין הצדדים הינה רחבת-יריעה, וכוללת שאלות של פרשנות חוזה, וכן (אם לא בעיקר) שאלות מתחום דיני המס.
בטענותיהם, מתייחסים הצדדים הלכה למעשה לשתי שאלות מקבילות הנוגעות לאורח בירור התובענה; האחת, שיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פרעון בכל הנוגע לבירור תביעה - ובעיקר תביעה סבוכה יחסית בסכום ניכר - במסגרת המקוצרת של "בקשה למתן הוראות"; לשיטת הנאמן, אין כל מניעה לעשות כן, כל עוד המחלוקת הינה משפטית או פרשנית בעיקרה; עם זאת, הרי שאף לשיטתו, סביר להניח כי יהיה צורך למנות מומחה מס לצורך בירור חלק מרכזי במחלוקת.
אלא מאי? שאלה זו, של רוחב היריעה הניתנת לבירור במסגרת "בקשה למתן הוראות" (ואשר אף אם הסמכות בעניין זה, כפי שנקבע בפסיקה, רחבה מאד, היא מסורה לעולם לשיקול דעת בית המשפט), ניצבת בנסיבות המקרה ב"צילה" של שאלה אחרת
ושונה
, אשר עניינה תוקפה ואורח כיבודה של תניית בוררות מפורשת שמצויה בהסכם בין הצדדים.
אין ולא תתכן מחלוקת, כי סעיף 4.6 להסכם בין הצדדים, מכיל תניית בוררות מפורטת ומפורשת, הקובע את מינויו של מומחה שיוסכם על הצדדים, ובהעדר הסכמה - על -ידי יו"ר מועצת רואי החשבון בישראל; כמו כן, נקבעות בסעיף שורה של סמכויות הניתנות לבורר ודרכי פעולה שעליו לנקוט בהן.
יוצא, כי אין עסקינן ב"השתלה גרידא" של סעיף בוררות סטנדרטי ועשוי בחופזה אל תוך ההסכם, אלא בסעיף מפורט, אשר נראה כחלק בלתי נפרד מן ההסכם ומאומד הדעת המשותף של הצדדים בעת החתימה, אשר מסדיר הסדר-הטיב לא רק את מינויו של הבורר, אלא את דרך פעולתו והשפעתה על הצדדים וההסכם ביניהם.
אין צורך להכביר מילים אודות ההלכה הפסוקה, הנוטה לכבד תניות בוררות ולצמצם את המקרים בהם ניתן יהיה לבטלן למפרע, וזאת כחלק מן המגמה הכללית של עידוד הכרעת סכסוכים מחוץ לבית המשפט. דברים אלו, יפים כמעט לכל מקרה של תניית בוררות, יפים מכח קל וחומר לתניה מפורשת ומפורטת מן הסוג המופיע בפני. יוצא, כי לא בכדי ביקש בעבר הנאמן עצמו לפתוח בהליכי בוררות, וזאת חרף העובדה כי הוא מנהל חברה המצויה בהסדר נושים.
הנאמן, מצידו, אינו כופר בכל האמור לעיל, אלא קובל אודות התנהלות המשיבה אשר לשיטתו נקטה סחבת קיצונית, אשר שיאה באורח בו הביאה להדחת רו"ח אהוד ברזילי באמצע הבוררות שהתנהלה בין הצדדים. לשיטת הנאמן, בכך הוכיחה קווינקו כי היא אינה מעוניינת אלא במשיכת זמן. די בכך - ואף נוכח החשד לקשיים כלכליים שחווה קווינקו ומהווים לשיטתו את העילה האמיתית להתנהלותה - בכדי שלא למנות בורר נוסף (חרף בקשת קווינקו לעשות כן), ולהעביר את הסכסוך לדיון והכרעה במסגרת "בקשה למתן הוראות".
עיון בכתבי הטענות, לרבות ובעיקר כתב טענותיה וגרסתה של המשיבה, מעלה אכן תמונה בלתי נוחה, וזאת בעיקר בכל הנוגע לבוררות בפני רו"ח ברזילי. המשיבה אינה מכחישה את טענתו הבסיסית של הנאמן, כי הצדדים בחרו בבורר זה, וזאת
מתוך ידיעה מפורשת כי היו לו קשרים כלכליים עם שני הצדדים גם יחד
; וכי למשיבה ניתן זמן לשקול בדעתה את העניין לדלעיל, לרבות ניהול שיחה מקדימה עם הבורר.
נוכח האמור לעיל, הרי שוודאי וודאי, אין די בחששות נשוא הקשר הקודם של הבורר עם הצדדים בכדי לפוסלו לאחר שהבוררות כבר היתה בעיצומה; זאת, במיוחד נוכח העובדה כי אף לשיטתה היא (סעיף 12 לתגובתה), אין היא מטילה כל ספק ביושרתו, מהימנותו ויכולתו המקצועית. אי לכך, הרי שהנטל להוכיח שינוי נסיבות או ארוע חמור שהתרחש לאחר הבדיקה הראשונית שביצעו הצדדים, מוטל כל-כולו לפתחה של המשיבה, ואין הוא קל להרמה כלל ועיקר.
אלא, שבנסיבות המקרה ספק גדול בעיני האם עמדה המשיבה בנטל זה, ולו לכאורה, וזאת באשר טענתה - דווקא בנקודה זו (וחרף העובדה כי ידעה אף ידעה לפרט טיעוניה בחלקים אחרים של כתב הטענות), הינה לקונית, שלא לומר מתחמקת. דווקא בנקודה זו, כל שנאמר הוא:
"
בין לבין, התרחשו תהליכים שונים, לרבות הופעתם של גורמים, אשר יש בינם לבין מר משה בובלי קשר הדוק מזה שנים, בישיבת הבוררות אצל רו"ח ברזילי, מה שעורר אצל המשיבה חשש כבד ואמיתי לכך שצדדים בעלי אינטרס ברור לפגוע במשיבה הולכים ונעשים מעורבים יותר ויותר במחלוקת שבבוררות"
מה טיבם של "תהליכים" אלו, ומהו הקשר בין הופעתם של אותם גורמים עלומים לבין חשש למשוא-פנים מצד הבורר דווקא (כזכור, אין המשיבה מטילה ספק ביושרתו)? סתמה המשיבה ולא פירשה. לא בכדי, לא טרחה המשיבה ולו להבהיר, האם הופעתם של אותם גורמים היתה ביוזמת הבורר, אם לאו; האם מחתה מיד לאחר הופעתם או דרשה את סילוקם מן הישיבה; שלא לדבר על השאלה, באיזה אורח הופיעו ומה עשו בישיבה או בסמיכות לה.
סיכומה של נקודה זו; אין ספק, כי האמור לעיל מעלה חשש מהותי לעניין אורח התנהלותה של המשיבה, וזאת באורח אשר מעלה תמיהה, עד כמה עמדה בעקרון תום-הלב ובעיקר החובה לכבד תניית בוררות על-ידי ניהול ההליכים באורח יעיל ומהיר.
אכן, התנהלות בעייתית זו אינה נטולת משקל, בכל הנוגע לאיזון שבין הצדדים. אלא מאי? מקריאת כתבי הטענות, דומה כי הנאמן מבקש "למתוח את היריעה" יתר על המידה, ו"לצבוע" את כל התנהלות המשיבה, אף בשלבים אחרים של ההליך, בגוון שחור משחור, כך שכמעט כל אי-מענה מיידי למכתב הפך לכוונת זדון, דבר אשר ספק אם הוא עולה בבירור שכזה מן המסכת העובדתית.
די אם אזכיר כי ההתדיינות לפני הבורר הראשון לא עלתה יפה, וזאת נוכח דרישת
הבורר עצמו, להפוך את ההליך להליך גישור, וזה לא צלח. עם כל הצער על העובדה כי הצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם, הרי שספק אם תוצאה זו הינה כה חריגה, וזאת במיוחד נוכח היקפה הגדול מאד של המחלוקת בין הצדדים, ועומק הפער, הסכסוך והמשקעים ביניהם.
זאת ועוד; אף הנאמן מודה (אף אם בקצרה ובאי-רצון), כי מיד לאחר הפסקת הבוררות בפני רו"ח ברזילי, הציעה המשיבה בורר אחר. מן התכתובת שבין הצדדים עולה, כי הוצע שופט בדימוס אשר עסק רבות בדיני מיסים, וכי המשיבה נכונה היתה, לכאורה, להמשיך ולדון בהתאם למועדים שקבע רו"ח ברזילי קודם לכן. זאת ועוד; בשלב זה עולה לכאורה, כי דווקא הנאמן, אשר הלין על גרירת הרגליים ומשיכת הזמן מצד המשיבה בשלבים קודמים, הוא זה שלא אצה לו הדרך לענות בשלב זה, ובסופו של דבר העדיף להגיש את הבקשה שבפני.
סוף דבר
; אמנם יש גם יש פגם בהתנהלות המשיבה, אולם ספק גדול בעיני אם הדבר עולה עד כדי נטישה דה-פקטו של סעיף הבוררות או נסיון חד-משמעי להכשילו, כפי שטוען הנאמן. בנסיבות אלו, בשלב זה ראוי - עדיין - להילך בהתאם לקו שנקבע בהלכה הפסוקה בכל הנוגע לכיבוד תניות בוררות.
אני מתחזקת בדעתי זו אף יותר, נוכח העובדה כי אף אם אאמץ את גישתו ה"מקלה" של הנאמן, בכל הנוגע לדיון במסגרת בקשה למתן הוראות, הרי שאף לפי גישתו יהא מקום להשתמש בחוות-דעתו של מומחה לענייני מס, קרי - מומחה מאותו סוג אשר ההסכם בין הצדדים מבקש להפוך לבורר.
אי לכך, ולאחר ששקלתי את הדברים בדעתי, הנני מחליטה להפנות בשנית את הצדדים לבוררות, אולם זאת בכפוף לכך כי המשיבה תשא בהוצאות משפט הולמות, אשר ישקפו את התמיהה העולה מהתנהלותה מול רו"ח ברזילי, ואת הזמן שאבד נוכח החלטה - במאוחר - לבקש את העברתו מכהונה, וזאת באורח הנראה על-פניו תמוה ולא מנומק כראוי.